עובדות מעניינות על פיראטים

שודדי ים תקפו אוניות סוחר וגנבו את מטענן, בעיקר במאות ה-16 עד ה-18. התקופה המפורסמת מכונה תור הזהב של הפיראטים.

תור הזהב של הפיראטים נמשך בערך מ-1650 עד 1730, בעיקר בים הקריבי ובאוקיינוס האטלנטי.

שחור הזקן, ששמו האמיתי היה אדוארד טיץ, היה מהפיראטים המפחידים בהיסטוריה. הוא נהרג בקרב ימי ב-1718.

דגל הגולגולת עם העצמות, הגולי רוגר, הונף כדי להפחיד: הוא אותת לאוניה הנתקפת להיכנע בלי קרב.

לצוותי פיראטים היה קוד מוסכם: חלוקת שלל הוגנת, פיצוי לפצועים ואפילו בחירות דמוקרטיות של הקפטן. זו הייתה דמוקרטיה בלב ים.

אוצרות קבורים באיים נידחים הם בעיקר אגדה מספרי הרפתקאות. פיראטים אמיתיים בזבזו את השלל מהר ולא קברו אותו.

אן בוני ומרי ריד היו שתי נשים פיראטיות מפורסמות שנלחמו לצד הגברים והפכו לאגדה בקריביים של המאה ה-18.

הליכה על קרש מעל הים כעונש היא בעיקר המצאה של ספרים וסרטים. פיראטים אמיתיים העדיפו עונשים פשוטים ואכזריים יותר.

תוכי על הכתף הוא סטריאוטיפ מספרו של סטיבנסון, אי המטמון. פיראטים אמיתיים החזיקו לעיתים תוכים כחיות מחמד אקזוטיות, אבל לא כסמל.

פיראטים מודרניים עדיין קיימים באזורים מסוימים בעולם, בעיקר בדרום-מזרח אסיה ובקרן אפריקה. היום נלחמים בהם עם ספינות מלחמה.

פריבטירים היו שודדי ים חוקיים שקיבלו רישיון מהמלך לתקוף אוניות אויב. ההבדל בינם לבין פיראטים היה פיסת נייר אחת.

ברברוסה היה שודד ים עותמאני מפורסם ששלט בים התיכון במאה ה-16 והטיל אימה על ספינות אירופיות.

שודדי הים התיכון, כולל שודדים מצפון אפריקה, תקפו ספינות וחופים עד המאה ה-19, עד שצי ארצות הברית ואירופה חיסלו אותם.

אוניות טרופות ספרדיות שהובילו זהב וכסף מאמריקה הפכו למטרה נחשקת. חלק מהאוצרות האלה נמשו מהים מאות שנים אחר כך.

פיראטים השתמשו בטלסקופים, במפות ובמצפנים - הם היו ימאים מקצועיים, לא פרועים חסרי ידע.

העונש המקובל לשודדי ים שנתפסו היה תלייה. גופותיהם נתלו לעיתים בנמלים כאזהרה לאחרים.

ספינות פיראטים היו קלות ומהירות, כדי לרדוף אחרי אוניות סוחר כבדות ולברוח מספינות מלחמה. המהירות הייתה הנשק העיקרי.

קרבות ימיים התנהלו בתותחים: הפיראטים ירו כדי לשבור תרנים ולעצור את האוניה, ואז עלו עליה לקרב פנים אל פנים.

שירי הימאים, השאנטי, שימשו לקצב עבודה: כולם משכו בחבלים יחד לפי הקצב. השירים הפכו לחלק מהתרבות הימית.

הספר אי המטמון של סטיבנסון מ-1883 עיצב את דמות הפיראט בתרבות: רגל מעץ, תוכי, מפת אוצר וקריאות הידד.

כובע משולש, חרב מעוקלת ואקדח היו הציוד הטיפוסי של פיראט במאה ה-18 - פרקטי לקרב ולא רק לתצוגה.

פציעות קרב היו נפוצות: רגל מעץ ועין מזכוכית לא היו נדירות בקרב ימאים, לא רק אצל פיראטים.

פיראטים גייסו מלחים בכפייה מאוניות ששדדו: מי שסירב להצטרף נשאר שבוי או הושלך לים.

נמלי פיראטים כמו טורטוגה ונסאו בקריביים היו ערי חופש שבהן הפיראטים מכרו שלל, תיקנו ספינות וגייסו אנשי צוות.

השלל התחלק לפי דרגה: הקפטן והקצינים קיבלו נתחים גדולים יותר, אבל גם המלח הפשוט קיבל חלק הוגן - יותר מבצי המלך.

פיראטים לא תקפו רק אוניות אלא גם ערי חוף עשירות. הפשיטות על ערי הקריביים היו מהנועזות בהיסטוריה.

רום היה המשקה של הימאים כי מים התקלקלו במסעות ארוכים. כל מלח קיבל קצבת רום יומית.

היום ספינות סוחר מוגנות מפיראטים בגדרות תיל, בזרנוקי מים ובצוותי אבטחה. הטכנולוגיה ניצחה את הפיראטים המודרניים.

המילה פיראט באה מיוונית עתיקה ופירושה המקורי הוא מי שמנסה את מזלו - כי שוד ימי היה הימור מסוכן.

דגל שחור אותת להיכנע, אבל דגל אדום אותת שלא יהיו שבויים. פיראטים שהניפו אדום התכוונו לקרב עד הסוף.