עובדות מעניינות על אבירים

אבירים היו לוחמים רכובים באירופה של ימי הביניים, בערך מהמאה ה-9 עד המאה ה-15. הם שירתו מלכים ואצילים תמורת אדמות.

כדי להפוך לאביר התחיל נער כמשרת בגיל 7, הפך לנושא כלים בגיל 14, ורק בסביבות גיל 21 הוכתר לאביר בטקס חגיגי.

שריון לוחות מלא שקל כ-20 עד 25 קילוגרמים - פחות מתרמיל של חייל מודרני. אביר מאומן יכל לרוץ, לקפוץ ואפילו לעלות על סוס בשריון.

החרב הייתה הנשק האישי והסמל של האביר. אבירים נשבעו על חרבם, קיבלו אותה בטקס, ולעיתים נקברו איתה.

קוד האבירות חייב אבירים להגן על חלשים, לשמור על הבטחות, להיות אמיצים בקרב ומנומסים בשלום. לא כולם עמדו בו, אבל הוא היה האידאל.

טורנירים היו תחרויות אימון בין אבירים: דו-קרבות רמחים רכובים וקרבות מבוימים. הם היו גם בידור ההמונים של התקופה.

סוס המלחמה של האביר היה חזק, מאומן ויקר מאוד - לפעמים כמחיר של כפר שלם. הסוסים אומנו להילחם לצד רוכבם.

טירות נבנו כבתים מוגנים לאבירים ולאדונים: חומות עבות, מגדלי שמירה וחפיר מים הקשו על אויבים לכבוש אותן.

מסדרי האבירים המפורסמים היו הטמפלרים, ההוספיטלרים והטבטונים. הם שילבו לוחמה עם אמונה דתית וצדקה.

הטמפלרים שמרו על עולי רגל בדרך לירושלים, הפכו לארגון עשיר וחזק, ופורקו ב-1312 בפקודת האפיפיור והמלך הצרפתי.

אבירים נשבעו אמונים לאדון, שהעניק להם אדמה בתמורה לשירות צבאי. השיטה כולה נקראה פיאודליזם.

לכל משפחת אצולה היה סמל משלה שצויר על המגן והדגל. הסמלים עזרו לזהות לוחמים בקרב כשהפנים היו מכוסות בקסדה.

המלך ארתור ואבירי השולחן העגול הם אגדה אהובה, אבל היסטוריונים לא מצאו הוכחה שהם באמת היו קיימים.

ריצרד לב הארי, מלך אנגליה, היה מלך-אביר מפורסם שהנהיג את מסע הצלב השלישי לארץ ישראל בסוף המאה ה-12.

זאן דארק לא הייתה אבירה רשמית, אבל בגיל 17 היא הנהיגה את הצבא הצרפתי לניצחונות והפכה לגיבורה לאומית.

שריון הלוחות המלא הגיע לשיאו במאה ה-15: הוא כיסה את כל הגוף בלוחות פלדה מחוברים, והגן גם מחרבות וגם מחצים.

טקס הכתרת אביר כלל טפיחת חרב שטוחה על הכתף. האביר כרע ברך, נשבע אמונים וקם כאביר.

אבירים לא רק נלחמו: הם ניהלו אחוזות, שפטו בסכסוכים, גבו מסים ואירחו משתאות באולמות הטירה.

קרב הייסטינגס ב-1066, שבו ניצחו הנורמנים הרכובים את האנגלים, שינה את ההיסטוריה של אנגליה - והוא דוגמה קלאסית ללוחמת אבירים.

בדו-קרב רמחים הרמחים נועדו להישבר במכה, כדי להפיל את היריב מהסוס בלי להרוג אותו. זו הייתה תחרות ספורטיבית, לא קרב מוות.

סוסי מלחמה לבשו לעיתים שריון משלהם שהגן עליהם בחזית הקרב. שריון סוסים היה יקר ונדיר.

חינוך האביר כלל רכיבה, לחימה, ציד, שחייה, נימוסי חצר ולפעמים גם קריאה, כתיבה ומוזיקה.

במסעי הצלב, שנמשכו כ-200 שנה, נלחמו אבירים אירופאים בארץ ישראל ובמזרח התיכון.

בישראל עדיין עומדים מבצרי צלבנים מרשימים: מונפור, עתלית, כוכב הירדן וחומות עכו. אפשר לבקר בהם עד היום.

עם המצאת אבק השריפה והתותחים, השריון הכבד איבד את יתרונו. עידן האבירים דעך והוחלף בצבאות של חיילים פשוטים.

בבריטניה עדיין מעניקים תואר אביר לאנשים על הישגים מיוחדים - מדענים, אמנים וספורטאים. הטקס דומה לזה של ימי הביניים.

סיפורי האבירים השפיעו על ספרות הפנטזיה המודרנית: מטולקין ועד הארי פוטר, רוח האבירות חיה בספרים ובסרטים.

נשים לוחמות היו נדירות בימי הביניים, אבל ההיסטוריה מכירה כמה: מנהיגות שהגנו על טירותיהן ואפילו נלחמו בקרבות.

אביר שנתפס בקרב לא נהרג בדרך כלל אלא נלקח בשבי תמורת כופר. שבויים אצילים היו מקור הכנסה.

סוסי המלחמה של האבירים אומנו להילחם: לבעוט, לנשוך ולדחוף אויבים. הסוס היה נשק בפני עצמו.